בית בתקשורת

גלאט גורמה

בשורת האוכל העילי הגיעה גם לעולם החרדי בזכות כוהנת הגורמה הבלתי-מעורערת של המגזר - מירי זורגר. מלבד תוכנית בהנחייתה ברדיו קול חי, שבה מאות חרדיות מתמודדות על התואר הנכסף "השפית החרדית הבאה", זורגר מכינה אירועים פרטיים לעשירי המגזר, שבהם זוכים המסובים לטעום מעדנים שלא היו מביישים אף מסעדת גורמה חילונית

 

חגית אברון, גלובס, 13/03/2008

קישור לכתבה בגלובס

 

בזמן שערוצי הטלוויזיה המסחרית משחיזים סכינים ומלהיטים כיריים בתוכניות הריאליטי הקולינריות, מתרחש לו הרחק מהעין הציבורית קרב גסטרונומי מרתק לא פחות. קרב רווי מתחים, יצרים ותחרותיות. קרב שבו המתמודדות עושות לילות כימים כדי לזכות בתואר הנכסף “השפית החרדית הבאה”. התוכנית, המכונה “ריאליטי שף”, משודרת בימי שישי בתחנת “רדיו קול חי” המשדר למגזר החרדי. את התוכנית, שבמסגרתה מתמודדות מאות נשים חרדיות על התואר הנכסף, מגישה השדרנית עדי ארד לצד השפית קונדיטורית מירי זורגר, שהיא גם השדרנית החרדית היחידה בארץ.

 

אין זו משימה פשוטה להפיק תוכנית אוכל במדיום הנעדר כל מימד ויזואלי, אבל בתחנת “רדיו קול חי” הנחשבת “לטלוויזיה של המגזר החרדי”, מצליחים להתגבר על המגבלות באמצעות צמד המגישות המוכשרות, המפצירות בעדינות ובצניעות בנשים החרדיות, שאינן מורגלות לשיחות על גבי גלי האתר, לתאר בשפה ציורית את המתכונים שהן שולחות ואת חומרי הגלם שבהם הן משתמשות. אך בל נטעה, ברדיו החיים לא יותר קלים: בכל שבוע מדיחות השתיים מועמדת אחרת שלא צלחה את הרף הקולינרי הגבוה של השפית מירי זורגר ושל ועדת השיפוט. הן עושות זאת באסרטיביות רבה ומסבירות למתמודדת המאוכזבת ש”בפעם הבאה לא תשתמשנה באבקות מרק”.

 

אשת חיל מי ימצא - האישה החרדית החדשה

מעבר למציצנות האנתרופולוגית הכרוכה בהאזנה לאותן נשים חרדיות, החושפות בשידור טפח מרתק מעולמן, מציגה תוכנית הריאליטי תופעה חדשה במגזר החרדי: נשים חרדיות, בעלות משפחות מרובות ילדים ועול קיומי לא קל, משקיעות זמן, כסף ואנרגיה בבישול הגורמה, בהכנת מטעמים מחומרי גלם משובחים ובעריכת אירועים מושקעים, שבהם הן מדגימות לבני המשפחה ולקהילה את מיטב כישוריהן היצירתיים.

 

אם בעבר היה שולחן האירוח מורכב ממטעמים מסורתיים כמו דגים מעושנים, קרפלך, גפילטע פיש וחמין, הרי שהיום ניתן לראות יצירות קולינריות מתקדמות, ביניהן סושי, אנטיפסטי ופטיפורים קטנטנים ומעוצבים להפליא. “הסיבות לשינוי בהלך הרוח החרדי-קולינרי הן רבות וקשורות בראש ובראשונה לעובדה שבמגזר החרדי יש היום יותר כסף”, אומרת ריקי איצקוביץ’, אשת יחסי ציבור חרדית ומנכ”לית משותפת במשרד הפרסום “תוצאות אפקטיביות”, המתמחה במגזר החרדי. “מעבר לעשירי המגזר, שחלקם עשירים ברמה בינלאומית, יותר ויותר גברים רוכשים מקצוע במקביל ללימוד תורה. הנשים, שאף הן יוצאות לעבוד ולפרנס את המשפחות, נחשפות לעולם ולמגמות הקולינריות החדשות שבו”. איצקוביץ’ היא זו שגילתה את הפוטנציאל הטמון בשפית זורגר, כמובילת טרנד קולינרי חדש, והאיצה בה להשתתף בתוכנית הרדיו כדי להפיץ את הבשורה בקרב נשות המגזר. ואכן, זורגר, השפית-קונדיטורית הכי ממותגת בבני-ברק (כשנשות המגזר רוצות להגיד שקינוח מסוים הוא יצירתי ומושקע הן אומרות “שהקינוח הוא בסגנון מירי זורגר”), תרמה לאבולוציה הגסטרונומית של הנשים החרדיות.

 

זורגר, אישה חרדית ללא פשרות ואשת משפחה למופת, פצחה בקריירה קולינרית לאחר שנפגעה בתאונת דרכים קשה, התאוששה ממנה והחליטה ללמוד קונדיטוריה בסדנאות מקצועיות בארץ ובבתי ספר יוקרתיים בחו”ל. “הייתי עוף מוזר” היא משחזרת, “חרדית יחידה בין כל החילוניים. לא טעמתי מאום אבל את הטכניקות שהוצגו בשיעורים תירגלתי באדיקות בבית, שם שיחזרתי את המתכונים עם חומרים כשרים”. גם היום, כשזורגר נוסעת לפריז, לווינה ולניו-יורק כדי להכין את מטעמיה המפוארים עבור אדמו”רים וחצרות רבנים, היא מסוגלת להזמין פטיפורים ממיטב הקונדיטוריות והמסעדות בעולם, לשלם עליהם במיטב כספה, להתבונן שעות בגילופים העדינים ולהשאירם מיותמים על הצלחת כשבמוחה חרוטים התמונות והעיצובים.

 

לאחר הלימודים התחילה זורגר לבשל ולאפות מעדני גורמה למשפחה ולשכנים. אלה טעמו ונפגעו והתחילו להזמינה לאירועים, המצויים במגזר החרדי מלוא החופן. “בהתחלה האוכל שהכנתי היה יחסית שמרני”, נזכרת זורגר. “הפטיפורים היו בצורת עב”מים, העוגות היו עם זילופים וקרמים”, היא צוחקת. “בהדרגה התחלתי לייצר פטיפורים יצירתיים וקטנים יותר, משוקולד איכותי (וכשר כמובן) של ‘קאליבו’ הבלגי או ‘שוורץ’ הגרמני”. ואכן הפטיפורים של זורגר, בעבודת יד אסתטית וקפדנית במיוחד, יכולים להתחרות ללא משוא פנים באלה של הקונדיטור הצרפתי המהולל “פייר הרמה”. זורגר מתקינה בצקי טוויל עדינים כתחרה ועליהם שכבות של מוס שוקולד ומוס פיסטוק מפיסטוקים מיובאים (לדברי מירי, אלה שבארץ לא מספיק ירוקים), גבעות עדינות של מוס לימון אוורירי מעוטרות בפירות יער, פרלינים זעירים מחלבה וצנוברים זהובים, פלורנטינים פעוטים ועליהם אגוזים מובחרים ועלעלי זהב אכילים, קרוקונטים מקוקוס מצופים בגנאש שוקולד מעוטרים בסוכריות מגונדרות מפריז ובפרחים עדינים משוקולד שאותם קורצת זורגר בעדינות ובאהבה במטבחה הקטן.

 

מאחורי כל אישה מצליחה יש גבר תומך

בעודי תוהה כמה פטיפורים מנפיקה זורגר במטבחה הביתי בסיוע של אחת מבנותיה, היא מקבלת הזמנה “צנועה” לכמות נכבדה של פטיפורים (שאותם היא מכנה “תכשיטים מתוקים”) לאירוע של אחד מנכבדי הקהילה, והיא מתחייבת לספק אותם תוך ארבעה ימים. אני שואלת את זורגר איך היא עושה את זה, והיא, מצדה, מצטחקת ומצביעה למרומים, אך בהחלט מפרגנת לבעלה, שתומך בה ללא עוררין. אחד הבנים הקטנים של זורגר מגיע מה”חדר” ושואל באידיש אם יש אוכל. זורגר, קרייריסטית ככל שתהיה, מבטיחה לילד צלעות עגל ברוטב ערמונים ובינתיים שולחת אותו לשחק שחמט עם אחיו הגדול והנשוי. “הילד אמור לאכול ב’חדר’ כמו כל הילדים, אבל הוא אוכל רק גורמה כשהוא בא הביתה”, צוחקת זורגר, וממשיכה לזלף קרם גנאש משובח על משטחי זכוכית דקורטיביים.

 

אני חוקרת את זורגר על השתתפותה בתוכנית הרדיו, ועד כמה “קולה של אישה” נתפס כלגיטימי במגזר החרדי. זורגר מספרת שכבר יש מי שהרימה גבה ואמרה לה בלחש ששמעה כי היא מדברת בכלי האסור. “תמיד יהיו קיצוניים שיחשבו שזה לא בסדר”, אומרת זורגר, “אבל בסך הכול אני מרגישה שיש כלפי פרגון בקהילה. אני חושבת שאני תורמת לנשים חרדיות על ידי כך שאני מלמדת אותן להיות יצירתיות במטבח, להשתמש בעשבי תיבול טריים במקום באבקות סינתטיות, להכין צירים מצומצמים מיין איכותי ולאפות פוקצ’ות במקום הלחמניות המסורתיות”. זורגר מוסיפה “שהמרוויחים העיקריים מהשינוי הם בסופו של דבר בני המשפחה”.

 

אני מודה שהדעות הקדומות שלי לגבי המגזר משליכות גם על הנושא הגסטרונומי וזורגר מספרת לי שבדיוק בשל כך התיר לה הרב להשתתף באופן חד-פעמי באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה: “כדי לספר לציבור על פועלן של הנשים החרדיות ולהראות שהן לא ‘מצומצמות’. הוא אמר לי שמדובר בקידוש השם”, היא מספרת בגאווה, ואני לומדת ממנה ש”מצומצמת” פירושה - לא מפותחת מספיק.

 

סלמון לאורחים, עוגה בחושה לבן האדמו”ר

לבושה בצניעות מתבקשת, אני מתלווה למירי לאחד מהאירועים שאליהם היא מוזמנת כדי להכין את הכיבוד. האירוע, עבור “קמחא דפסחא”, הוא אירוע התרמה שנועד לאסוף כסף עבור משפחות ברוכות ילדים לקראת חג הפסח. מדובר במפעל צדקה המתוכנן להפליא שהתרומות אליו יכולות להאמיר עד לכדי עשרות אלפי דולרים לתורם. אפשר להגיד הרבה דברים על העדה החרדית, אך את בניה היא לעולם לא תפקיר, ודאי שלא בחג.

 

האירוע מתקיים בביתו הפרטי של איש עסקים חרדי בבני-ברק ואליו מגיעים גם בכירי הבנקאות והמשק הישראלי כדי לתרום את תרומתם. אני מבינה את גודל המעמד, רק כשמסבירים לי שאת האירוע יכבד בנוכחותו בנו של האדמו”ר מויזניץ’, מה שמלמד גם על יוקרתה של זורגר כספקית המזון של האירוע.

 

האורחים צפויים להגיע בשעה 21:00, ושעתיים לפני האירוע מגיע “מפיק” מבית האדמו”ר, מפעיל את המחשב הנייד שבמקום ומוודא שמצגת המולטימדיה אכן פועלת. למראה האדמו”ר וחסידיו על המסך הגדול, מגיח לחדר על זרועות סבתו, עולל מתוק לבוש בפיג’מה ומסורק למשעי וממלמל “רבה” (הרב). בינתיים מסתופפות הנשים בחליפות הדורות ובפאות עשויות למשעי במטבח ומסייעות לזורגר להכין את הקונכיות ממולאות בגבינה, להעמיד את שיפודי הסלמון בגביעים השקופים ולמלא גליליות חצילים. “הפעם”, אומרת לי זורגר, “ביקשו ממני לא להשתולל עם היצירתיות שלי”. מדובר באירוע גברי, שמרני יחסית וחלבי, עובדה פורצת דרך בפני עצמה יחסית לאירועים שבדרך כלל נהוג להגיש בהם בשר. בעל הבית מגיע מהעבודה ואומר לזורגר שלא אכל כל היום רק כדי לטעום ממטעמיה.

 

זורגר מסמיקה ומשפילה עיניים ובנותיו וכלותיו של האיש משבחות אותה על המחמאה יוצאת הדופן שקיבלה. בינתיים עורך לי בעל הבית סיור בחדר שבו ייערך האירוע, מצביע על הכיסא שעליו יישב בן האדמו”ר ועל הגביע המוזהב שממנו ישתה. אני תוהה אם לחמניות הביס הממולאות של זורגר יערבו לחיכו של “הרבה” (הרב) ומיד מראים לי את הכיבוד המיוחד שהוכן עבורו: עוגה בחושה תוצרת בית שרק ממנה יטעם כזית.

 

ברבע לעשר מגיע בן האדמו”ר, מוקף בטבעת הדוקה של “משב”קים”. לא מדובר באנשי שב”כ, אלא ב”משמשים בקודש”, כלומר אלה הזוכים לשרת את האדמו”ר ובנו. הגברים בחדר עוברים לדום מתוח והנשים במטבח מזדקפות ומחרישות. אני מוכנה לעשות הרבה כדי להיות נוכחת בחדר בעת האירוע, אך מורים לי בעדינות להצטרף לנשים. אני מתנחמת בעובדה שממילא הכול מתנהל ביידיש ומציצה דרך פתח המטבח על המתרחש. זורגר תוהה אם בכלל הם אוכלים שם משהו וכיצד הם מסתדרים עם קונכיות הגבינה, בעוד הנשים במטבח מתענגות על מטעמיה, מקשקשות על הא ועל דא וחוקרות אותי בסקרנות מסויגת אודות חיי.

 

שעה מאוחר יותר פורצת שירה חסידית רמה מהחדר ואני מבינה שהאירוע מסתיים. בן האדמו”ר עומד בפתח הבית, מבקש לקרוא לבעלת הבית הנרגשת ומעניק לה ברכה. הוא עוזב את המקום כשצלמי פפראצ’י חסידיים מבזיקים במצלמותיהם לעברו. התמונות יתפרסמו כמה ימים לאחר מכן במגזין החרדי “כל העולם כולו”, לצד תמונות ממסע הקודש של האדמו”ר מסאטמר בלונדון ולצד תמונות משמחת בר המצווה לנכדו הבכור של האדמו”ר מבעלזא שליט”א.

 

הדרך הביתה

כמה דקות אחר חצות. אני משתרכת לאיטי בפקק ברחוב רבי עקיבא, רחובה הראשי של בני ברק. בני ברק בחצות שלפני ערב שבת, דומה לרחוב שינקין בשישי בצהריים. רק שכאן רואים עשרות אברכים הפוגשים חברים מהכולל, בודקים מה חדש על גבי לוח הפשקווילים ואוכלים חמין שחום וקוגל מפולפל מתוך כוסות פלסטיק. כמה דקות לאחר מכן, אני כבר נפגשת עם חגיגות סוף השבוע של העיר ללא הפסקה - ת”א. מדינה אחרת המתכוננת בקצב שלה לקראת שבת המלכה.